משפחות

פגוש את האנשיםפגשו את האנשים

סמיר אבו יוסוףסמיר אבו יוסף

בן 31, נגר, יליד עזה
נותק למשך למעלה משנתיים מאשתו, מארבעת ילדיו ומבֵּיתו בגדה

סמיר אבו יוסף נולד בעזה, ובשנת 1990, בהיותו בן 22 עבר לגדה המערבית על מנת ללמוד נגרות. שנה לאחר מכן התחתן סמיר עם כַּותַ'ר, תושבת קלקיליה. בני הזוג הקימו את ביתם בקלקיליה ושם נולדו ארבעת ילדיהם: באסם, כיום בן 10, סומאיה (8), ניזאר (6) וג'ומאנה (3). סמיר פתח נגריה, באמצעותה פרנס את משפחתו.

בתחילת 2008 נעצר סמיר, לאחר שנכנס לישראל ללא היתר, לצרכי פרנסתו. במהלך חקירתו הוצע לסמיר לשתף פעולה עם השב"כ כתנאי לכך שיוכל לחזור למשפחתו בגדה המערבית, אך הוא סירב. למרות שהצהיר שמקום מגוריו מזה 18 שנים הינו בעיר קלקיליה, וביקש כי יותר לו לחזור לשַם לבֵיתו, לאשתו ולארבעת ילדיו, גורש סמיר לרצועת עזה, אך ורק משום שבתעודת הזהות שלו רשום מענו בעזה. בעזה הגיש סמיר, במעורבות עמותת גישה, בקשות לשוב לביתו ולמשפחתו, אך בקשותיו סורבו, משום שאינן עומדות בקריטריונים שקבעה ישראל למעבר לגדה.

מאז הרחקתו לעזה – במשך למעלה משנתיים – היה סמיר מנותק מאשתו ומילדיו. לסבל הנפשי הרב של בני המשפחה כתוצאה מהניתוק הכפוי, נלוותה גם מצוקה כלכלית קשה: סמיר לא הצליח למצוא בעזה עבודה שתאפשר לו לתמוך במשפחתו, נגרייתו בגדה נסגרה, כות'ר התקשתה לעמוד בהוצאות הבית והמשפחה וצברה חובות. בייאושם, ביקשו בני המשפחה כי יותר לכות'ר ולילדים לבקר אצל סמיר בעזה. הבקשה נדחתה בידי ישראל, בטענה כי התרת המעבר לצורך ביקורים נעשית רק "בנסיבות הומאניטריות חריגות", אשר לטענת המדינה אינן מתקיימות במקרה של משפחת אבו יוסף. בסוף דצמבר 2009 הגישה עמותת גישה עתירה לבג"ץ, בבקשה לאפשר לסמיר לשוב לאשתו, לילדיו ולביתו שבקלקיליה.[1] בעקבות הגשת העתירה נעתרה לבסוף המדינה, וכעבור כמה חודשים התירה לסמיר לצאת מעזה. ב-22 במרץ 2010, אחרי יותר משנתיים של פירוד, שב סמיר לביתו והתאחד עם אשתו וילדיו.

"שנתיים עברו ולא ראיתי את ילדיי. אני משתוקק לגעת בהם, לעקוב אחרי גדילתם, לחבקם. כשאני מדבר איתם אני מרגיש שמחה, וחיוך עולה על פניי. אולם ברגע שאני מנתק את השיחה – מועקה, כאב ויגון צפים בי מחדש, ואני מתחיל לבכות. [...] קשה לי מאוד להיות רחוק מהם. מדי פעם אני מתחמק מלדבר עם ילדיי כי אני לא מסוגל לשמוע את קולם. אני מרגיש שאני מתמוטט. [...] לבן הקטן ניזאר אנו מספרים שנסעתי רחוק כדי לעבוד ולהביא כסף וכי בקרוב אשוב. כשאני מדבר עמו הוא תמיד שואל אותי: אבא, מתי תשוב? אני מתגעגע אליך, מספיק זמן עבדת, תשוב הביתה מחר.

[...] תקופת החגים היא התקופה הקשה ביותר מבחינתי. החג עבורי הוא יום אבל. אפילו כאן בעזה, שמבחינת כולם היא בית קברות, כולם שמחים בחג, וההרגשה שלי היא שרק אני, אשתי והילדים לא זוכים לשמחה ולאושר הזה. ביום החג אני מתבודד לבדי בחדר ובוכה, צועק ומתנהג כמו משוגע. [...] במה פשעו ילדיי שנגזר עליהם עונש כבד כזה – לחיות ללא אב?"

(סמיר אבו יוסף, 27.10.2009)


[1] בג"ץ 10433/09 אבו יוסף נ' מפקד כוחות הצבא בגדה המערבית (טרם פורסם).

מוחמד אבו עאישהמוחמד אבו עאישה

בן 21, מנותק מעל שלוש שנים ממשפחתו שבגדה

מוחמד אבו עאישה נולד בירדן, ועבר עם משפחתו לגדה המערבית כשהיה בן שמונה. מאז, חיה משפחתו בבית לחם. בתעודות הזהות שלהם רשמה ישראל את מוחמד ואחיו הבוגרים כתושבי עזה, על אף שמעולם לא התגוררו שם. זאת, מכיוון שכך רשומה אימם, אשר כבר לא מתגוררת בעזה מזה עשרות שנים.

בפברואר 2007 נכנס מוחמד לעזה לבקר את אחיו אברהים, שישראל העבירה בכפייה לעזה אחרי שהשתחרר ממעצר מינהלי. האח מעולם לא גר בעזה, והורחק לשם בידי ישראל רק על סמך הרישום בתעודת הזהות שלו. מאז, מעל שלוש שנים, מוחמד אינו יכול לשוב להוריו, לארבעת אחיו, לשלוש אחיותיו ולחייו בגדה.

במשך למעלה משנתיים חי מוחמד בעזה, בעל כורחו. במהלך הזמן הזה נאלץ מוחמד לעבור את מוראות המתקפה הישראלית על עזה כשהוא מרוחק מביתו וממשפחתו. ביתו השכור בעזה קרס במתקפה, והוא נעשה תלוי בחסדיהם של אנשים זרים למקום לינה. בקשה לחזור לביתו בגדה, שהגיש מוחמד לוועדה האזרחית הפלסטינית זמן קצר לאחר כניסתו לעזה, לא נענתה. כשהתייאש מהניסיון לצאת מעזה לגדה דרך ישראל, יצא מוחמד דרך מעבר רפיח למצרים ומשם לירדן, בתקווה לחזור משם לגדה המערבית. מאז אפריל 2009 שוהה מוחמד בירדן בתנאים קשים, משום שהרשויות הישראליות מסרבות להיענות לבקשתו, שהוגשה באמצעות עמותת גישה, לאפשר לו להכנס לגדה המערבית דרך מעבר אלנבי שבין ירדן לבין הגדה:

"כל כך שמחתי לראות את אחי ששוחרר בעזה, ולא ידעתי שהשמחה תתפוגג במהרה. כל כוונתי היתה להשאר לביקור קצר ולשוב לביתי ולמשפחתי בגדה. בעזה לא יכולתי להמשיך לחיות, השנתיים וחצי שם עברו עלי כגיהינום. לכן נסעתי לירדן כדי לנסות ולהכנס לגדה דרך גשר אלנבי בתקווה לשוב לביתי ולהורי, אך לצערי גם הפעם לא הצלחתי.

היום אני בן 21, בחור בלי עתיד, בלי מקצוע, בלי פרנסה, בלי קורת גג. שלוש שנים אני עסוק באיך לשרוד את היום. בירדן אני פליט. עבדתי במשך חצי שנה במסעדה בעקבה תמורת לינה במטבח ואוכל, שעות העבודה נמשכו 12-14 שעה ביום, החזקתי מעמד חצי שנה אבל לא יכולתי לשרוד עוד יום נוסף. היום אני בלי קורת גג ובלי עבודה, משוטט ברחובות ומחפש מקום בו אוכל לשרוד את הלילה".

סחר אבו סעדסחר אבו סעד

בת 29, חזרה מעזה לגדה עם שלושת ילדיה,
בעוד אבי המשפחה נותר בעזה כיוון שלא אושרה יציאתו

סחר, ילידת הגדה המערבית, נישאה בשנת 2000 לג'מאל, יליד עזה, שעבר הכשרה באותה עת במשטרה הפלסטינית ביריחו. בני הזוג השתקעו בקלקיליה, אולם לאחר שנסע ג'מאל לעזה באותה שנה לצורך רישומו כנשוי במשרד הפנים, לא עלה בידו לצאת בחזרה לגדה, בשל פרוץ האינתיפאדה השנייה וההגבלות שהטילה ישראל על מעבר מעזה לגדה. בלית ברירה, הצטרפה אליו סחר, ובעזה נולדו שלושת ילדיהם: פיראס (כיום בן 8), סוג'וד (6) וחביב אל-רחמאן (2).

הוריה, אחיותיה, אחיה ושאר בני משפחתה של סחר חיים בגדה. למעט ביקור אחד בן שבוע שערכה בשנת 2004 בגדה, לא ראתה סחר את משפחתה במשך שנים, והוריה לא זכו לפגוש את נכדם הקטן חביב אל-רחמאן. כך, מפי סחר בסוף 2008:

"התחושה היא איומה ונוראה כשאין באפשרותי לנסוע ולבקר את אמי הזקנה בת ה-75, החולה בסכרת ובלחץ דם גבוה. אני מאוד חוששת שלא אזכה לראות אותה לפני מותה. כמו כן, אני מאוד מתגעגעת לפגוש את שמונת אחיי ושתי אחיותי, אשר כולם גרים בגדה".

בני הזוג שאפו לחזור לגדה המערבית, ולגור עם ילדיהם בחלקת האדמה שרכשו שם בזמנו. לאחר ניסיונות ארוכים לקבל אישור מעבר, הצליחו סחר ושלושת הילדים – במעורבות ארגון גישה – לעבור לגדה ביוני 2009. לג'מאל לא הותר המעבר לגדה, והוא נותר בעזה בגפו. כך, הצלחתה של סחר לשוב ולחיות במקום הולדתה ובצד הוריה – כפתה עליה פירוד מבן זוגה. סחר האמינה כי ג'מאל יצליח לעבור לגדה וכי זהו רק עניין של זמן, אולם הפירוד המתמשך, הנמשך כבר קרוב לשנה, גורם לבני המשפחה מצוקות רבות ומעמיד את סחר בדילמות חדשות:

"הניתוק ביני ובין בן זוגי גורם לבעיות בקשר הזוגי, שנינו שרויים במצב נפשי קשה עקב הניתוק. מאוד קשה לי לעמוד איתנה בפני הבעיות והחיים בכלל. האחריות מאוד גדולה: כשהייתי ליד ג'מאל לא הייתי צריכה לדאוג, כי הוא זה שלקח על עצמו את כל האחריות לגידול הילדים ולחינוכם. היום אני נושאת בכל הנטל לבד [...]. לדברי ג'מאל, הוא לא יכול להמשיך לחיות בנתק ממני ומהילדים. גם הילדים כל הזמן מבקשים ומתחננים לראות את אביהם, הם מאוד מתגעגעים אליו. [...] לא ציפיתי לחיים קשים גם בגדה, אולם יחד עם זאת אינני מוכנה לשוב לרצועת עזה. עזה היא עיר יפה אולם המצור הפך אותה לעיר מתה ולכן אין בה עתיד לילדים שלי, ולמעשה גם לא לנשים ולא לגברים. לו היו המעברים פתוחים לא הייתי מעלה על דעתי לעזוב את הרצועה, אולם הדברים הכי בסיסיים לקיום מינימלי אינם בהישג יד שם".


אפשרות התגובות סגורה.